🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
כותב הרמב"ם בהלכות ביכורים שאין כמעט מצווה אחרת שהתורה מחמירה בה כל כך — עד שאפילו המלך עצמו, שאין לו רשות לשלוח שליח לשום דבר, חייב להביא את ביכוריו בעצמו לירושלים. שיעור זה חוקר את שורש היסוד העומד מאחורי כל אותן חומרות, ומגלה שמדובר במעלה אחת: הכרת הטוב, במלוא עומקה.
כותב הרמב"ם בהלכות ביכורים (פרק ג) שמצוות ביכורים היא מהמצוות המחמירות ביותר בכל התורה מבחינת המעשה שלה: כל העיירות שבמעמד מתכנסות יחד לעלייה, אפילו המלך עצמו — שלכל שאר מצוותיו יש לו רשות לשלוח שליח — חייב להביא את הביכורים בגופו, ולא לשלוח שליח. אפילו אדם שיש לו רק שלושה אילנות בלבד, חייב להביא ביכורים. ואפילו מי שגדלה אצלו רק חיטה אחת, חייב להביאה. ומעבר לזה — כל בעלי האומנויות בירושלים, למרות שאסור לפועל לשאול בשלום בעל הבית משום ביטול מלאכה בשעת עבודתו, חייבים להפסיק את מלאכתם ולעמוד בפני בעלי הביכורים, לשאול בשלומם ולכבדם.
קושיה: מדוע יש כל כך הרבה חומרות במצווה זו דווקא — עד כדי ביטול מלאכה עבור פועלים, וחיוב המלך עצמו להביא בגופו, אפילו כשמדובר בחיטה בודדת?
מבארים האלשיך הקדוש בספרו "תורת משה" ומפרשים נוספים: יסוד מצוות ביכורים, שיש עליה כל כך הרבה הקפדות, הוא ביטוי מוחלט להודיה ולהכרת הטוב לה' על שנתן לנו את האדמה, את הפירות, את השדות. כותב רש"י על "הַגַּדְתִּי הַיּוֹם" (בפרשת ביכורים): שאין להיות כפוי טובה. כל הנוסח שקוראים המביא ביכורים — "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" — מספר את כל תולדות ההיסטוריה מאברהם ועד הכניסה לארץ, ובחומרה הזו של המצווה מתבטא היסוד שאין להיות כפוי טובה. לכן אין בביכורים שום פשרות — כל בעלי האומנויות שרואים את מביאי הביכורים חייבים להפסיק, להראות שגם הם שותפים בהכרת הטוב לבורא עולם על כל הטוב שהוא נותן — חיים, מזון, כל טוב. גם המלך אינו יכול לשלוח שליח, כי מדובר בהודיה אישית שכל אחד חייב להביא בעצמו.
🕯️ "למדוני איך אומרים תודה רבה בייל"
מדוע הודיה אינה יכולה להיעשות דרך שליח? מבאר בעל האבודרהם: משום כך צריך כל אחד ואחד לומר "מודים" בעצמו בחזרת הש"ץ, ולא לצאת ידי חובה בשמיעה בלבד — כי הודיה כל אחד צריך להודות בעצמו, בפני עצמו, ואי אפשר לשלוח הודיה או שבח על ידי מישהו אחר. מסופר על הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שרצה פעם להגיד תודה לרופא שטיפל בו, וביקש: "למדו אותי את המילה באידיש, איך אומרים תודה רבה, שאוכל בשפתיי להגיד את זה" — כי לא רצה לומר את התודה על ידי מתורגמן, אלא בעצמו, במילותיו שלו. כשאדם מודה בעצמו, ולא באמצעות שליח, זה מראה שהוא באמת מכיר טובה.
בעל בית הלוי מבאר יסוד נוסף: מדוע קוראים בפרשת הביכורים "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" — כל הסיפור המלא, מיעקב אבינו וירידתו למצרים ועד יציאת מצרים וכניסה לארץ? כי הודיה אמיתית מחייבת התבוננות איך בכלל הגענו לאדמה הזאת. הרי ירשנו את הארץ — כיצד ירשנו אותה? ה' הבטיח אותה לאבותינו, ואחר כך היה שעבוד מצרים, וה' הציל אותנו ממה שכמעט אירע — כמעט שלבן הארמי עקר את הכול, כפי שנרמז ב"ארמי אבד אבי". צריך להתבונן על ההתחלה מההתחלה, על כל מה שקדם למה שנמצא בידינו עכשיו. אדם שרוצה באמת להתבונן בטובה שקיבל, חייב לחקור את שורש ההודיה מתחילת היצירה, ולא רק על הפרי שבידו הרגע.
ואז באמת הוא מודה גם על כמה פרוסות לחם שהוא אוכל עכשיו, מתוך הבנה שכל ההיסטוריה כולה — מירושת הארץ, מיציאת מצרים, מברית האבות — הביאה אותו לרגע הזה שבו יש לו לחם לאכול. כפי שתיקנו חז"ל בברכת המזון, שיהושע תיקן ברכה על הארץ, שכוללת את כל הדברים — יציאת מצרים, ברית מילה, התורה והחוקים — ורק אחר כך את ברכת "הטוב והמטיב" על הסעודה עצמה. רק כשאדם מתבונן בכל החסדים ובכל הטובות שה' עשה עמו, מבראשית ועד עכשיו, מתעורר ליבו ברגשות אמיתיים של שבח והכרת טוב, וזוכה לשלמות ההודיה הנובעת מהכרת הטוב המלאה.
מכאן מתגלה גם היסוד לאיסור השוחד, המופיע באותה פרשה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח". רגילים לומר שזו חולשה אנושית — אדם שקיבל 100 שקל כבר לא יכול לדון בצדק. אך זה טעות: אילו כך היה הדין, שני הצדדים היו יכולים לתת שוחד לדיין, ואז שוב היה מותר לו לדון, כי שניהם השפיעו עליו באותה מידה! אלא הסיבה שהתורה אוסרת שוחד היא יסוד הכרת הטוב: אדם חייב להכיר טובה למי שנתן לו, ואם קיבל טובה ולא יכיר בה, הוא מושחת במידותיו ופסול לדון — לא מדין חולשה שכלית, אלא מדין שאינו בגדר "אדם" שלם, שמכיר טובה כראוי.
אמרו חז"ל: "כָּל הַכּוֹפֵר בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, סוֹפוֹ כּוֹפֵר בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל מָקוֹם". על ידי הכרת הטוב שאדם מכיר בחברו, ממנה הוא מכיר גם בטובתו של בורא עולם — ובקל וחומר: אם הכרת הטוב לחבר, שעשה טובה בודדת, מחייבת כל כך, על אחת כמה וכמה שהיא מחייבת ביחס למי שעושה איתנו כל כך הרבה חסדים, בכל רגע ובכל שעה. וזה עצמו יסוד מצוות ביכורים: אדם המביא את פירותיו הראשונים לבית ה' מתמלא ברגשי הכרת הטוב לבורא עולם, ומתוך הכרה זו זוכה לשלמות ההודיה. יהי רצון שנזכה תמיד להודות ולשבח לה' יתברך, עד שנזכה לשלמות ההודיה שתהיה לעתיד לבוא, כשיתקיים "וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'" במהרה בימינו, אמן.